האמונה בקדאר

האמונה בקדאר באסלאם אינה משמעה כפייה או הסתמכות פסיבית, אלא היא הכרה ברצון אללה יתעלה, יחד עם אישור אחריותו של האדם. צדקתו של אללה אינה נמדדת בקנה מידה אנושי מוגבל; שכן כשם שתלמיד עשוי לראות במשמעת שמטיל עליו מורו עוול, בעוד שהיא עצמה צדק למען טובתו, כך גם גזירותיו של אללה עשויות להיראות לנו מעורפלות, אך במהותן הן חוכמה וצדק שאיננו מקיפים את כל היבטיהם.

אללה מעניק לאדם שכל ורצון חופשי, ומחייב אותו דין וחשבון רק במסגרת יכולתו וחירותו. הטקסטים המרמזים על כפייה מתייחסים לעניינים קוסמיים שמעבר לכוחנו, שעליהם העבד אינו נשאל, בעוד שהמעשים שבעקבותיהם באים שכר ועונש נמצאים בתחום בחירתו של האדם. לכן, ההדרכה והתעייה הן תוצאה של השתדלותו ומעשיו של האדם שבחר בהם ברצונו החופשי.

הצדיקים הראשונים (הסלף א-צאלח) ראו באמונה בקדאר מניע לעבודה, לג'יהאד ולנקיטת אמצעים, בהאמינם שהפרנסה והמוות נקבעו מראש, ועל כן עבדו בחריצות והסתמכו על אללה, ללא עצלות או רפיון. אך הטיעון בקדאר כדי להצדיק רשלנות או חטא הוא טענה חלשה ונדחית, מכיוון שהאדם אינו יודע את הנסתר (הג'ייב), אלא מגיב לתאוותו, ולכן אין לאיש תירוץ להזניח את מה שאללה ציווה עליו.

الإيمان بالقدر في الإسلام لا يعني الجبر أو التواكل، بل هو إقرار بمشيئة الله مع إثبات مسؤولية الإنسان. إن عدالة الله لا تُقاس بمقاييس البشر القاصرة؛ فكما قد يرى التلميذ تأديب معلمه ظلماً وهو عين العدل لمصلحته، قد تبدو لنا أقدار الله غامضة، لكنها في جوهرها حكمة وعدل لا نحيط بكافة جوانبهما.

يعطي الله الإنسان عقلاً وإرادة، ويحاسبه في نطاق قدرته وحريته فقط. النصوص التي توحي بالإجبار تشير إلى أمور كونية فوق طاقتنا لا يُسأل عنها العبد، بينما الأعمال التي يترتب عليها الثواب والعقاب هي في دائرة اختيار الإنسان. لذا، فإن الهداية والضلال هما نتيجة لسعي المرء وأعماله التي اختارها بإرادته الحرة.

اتخذ السلف الصالح من الإيمان بالقدر دافعاً للعمل والجهاد والأخذ بالأسباب، مؤمنين أن الرزق والأجل مقدران، فعملوا بجد وتوكلوا على الله دون كسل أو خمول. أما الاحتجاج بالقدر لتبرير التقصير أو المعصية فهو حجة واهية ومردودة، لأن الإنسان لا يعلم غيبه، بل يستجيب لشهوته، فليس لأحد عذر في ترك ما أمره الله به.